Posts filed under ‘Covering the blood- kisui ha dam’

Covering Blood after Slaughtering certain animals

Covering Blood after Slaughtering certain animals

Basic rules

      Having dirt below and above the blood: Beitzah 7b


Covering blood on Holidays: Pesachim 47b; Beitzah 2a, 7b-9a, 9b-10a

Where the blood was ineligible for covering, and then became eligible: Succah 33

The blood of a koy: Beitzah 8a-

A mixture of blood from animals that require and don’t require covering: Beitzah 8

Concern that if one covers a koy‘s blood, people will assume its fat  is permitted, since one may eat the fats of those animals for which blood-covering is a requirement: Beitzah 8b

Mordechai Torczyner’s WebShas


October 11, 2011 at 6:17 pm Leave a comment

Kisui HaDam

This is a link to a media file on

Acharei Mos/Kedoshim – Kisui Hadam [502]





Speaker: Frand, Rabbi Yissocher Speaker Bio
Series: Commuter’s Chavrusah Series 12 – Sefer Vayikra
Library: Yad Yechiel Institute View All Lectures
Level: Advanced
Age: All Ages
Gender: both
Length: 1 hour
File Status Free to all

Stream Now
Not Available.

Not Available.
add’l shipping charges will apply. [view rates]

October 11, 2011 at 6:14 pm Leave a comment

“Taking Cover”

“Taking Cover”

In the Torah portion Acharei[391] we have the commandment to cover with earth the blood of all birds and wild animals after they are slaughtered. This law, known as Kisui HaDam, does not however apply to domesticated animals.

The reason for Kisui HaDam is that having performed the commandment of ritual slaughter, the commandment should not be put to shame (bizui mitzvah) by leaving the blood uncovered, for commandments are not to be “shamed.”

Indeed, it is from Kisui HaDam that we derive the principle of bizui mitzvah as it applies to all other commandments. In the words of the Gemara:[392] “The ‘father of them all’ — the ‘father’ and source that all commandments are not to be ‘shamed’ —is [the commandment of covering the] blood.”

But why, then, does Kisui HaDamextend only to birds and wild animals and not to domesticated animals? After all, the same commandment of ritual slaughter is performed on domesticated animals.

The Ramban[393]answers this as follows: “The command is … to cover all blood of wild animals and birds, for their blood is not offered upon the altar. Even with regard to birds, only two types of birds are offered upon the altar; and they, too, are not slaughtered [in the regular manner].

“Most common domesticated animals, however, have their blood offered to G-d upon the altar as an act of atonement. It is thus not fitting for their blood to be covered. As for the secular slaughter of domesticated animals —this was not permitted in the desert; later on as well, the Torah speaks of the majority of instances.”

That is to say, the obligation of Kisui HaDam is dependent upon its ability to be offered upon the altar. This is also indicated by the verses[394] that introduce the commandment of Kisui HaDam: “The life-force of the flesh is in the blood; I gave it therefore to you to be placed upon the altar … Therefore I told the Children of Israel do not eat blood … he must cover [the blood] with earth. This indicates that the prohibition of eating blood and Kisui HaDamresult from “I gave it therefore to you to be placed upon the altar.”

We see from the Ramban’s words that the purpose of Kisui HaDam is to forewarn something untoward —the proper place of blood is only upon the altar; any blood that is not fit to be placed upon the altar must be covered by earth, thereby negating its import.

In terms of man’s spiritual service this may be understood in the following manner: Blood provides and is symbolic of life — “for blood is the soul.”[395] It thus is to be used for matters of holiness, inasmuch as all sacred matters are to be performed with revealedvitality and fervor.

When it comes to mundane matters, however, they are to be done without fervor.[396] “All one’s deeds are to be for the sake of Heaven”[397] not for the sake of corporeal pleasure, but to act as a vehicle in one’s service of G-d. The inner dimension of Kisui HaDam is thus that with regard to worldly things one must coverthe blood, that the vitality and fervor of corporeal matters is not to be felt.

This also explains why the blood is to be covered with earth, as earth is symbolic of self-abnegation — “and I am but earth and dust.”[398]When occupying oneself in permitted matters, one should arouse the feeling of humility and selflessness. This will enable the individual not to be drawn after physical pleasures, but to act purely for the “sake of Heaven.”

Accordingly, spiritually speaking, the fact that Kisui HaDamdoes not apply to the blood of a domesticated animal used for secular purposes, alludes to an even loftier level of spiritual service within the physical world:

Not only does the person occupy himself in physical matters “for the sake of Heaven,” he also does this in a manner where they are similar to “mundane matters that are performed with the same purity as holy [matters].”[399]In other words, the person’s worldly deeds are performed on the same plane as if they were instruments of holiness.

For the fact that domesticated animals as a whole have the same laws applied to them as those domesticated animals that are brought upon the altar, connotes that even the mundane animals are associated with the level of those animals used for a sacred purpose, whose blood need not be covered.

How does one attain this level?

When an individual is so permeated with dedication to divine service that he does not even have to be forewarned against succumbing to worldly temptations, then there exists nothing for him other than serving G-d. All his interactions with worldly matters are then but an adjunct to his spiritual service. Such an individual transforms his everyday matters into veritable aspects of holiness.

Understandably, such a person can even occupy himself with physical matters in a manner of fervor and vitality — he need not “cover the blood” —since his vitality is entirely directed to holiness and to nothing but holiness.

Based on Likkutei Sichos, Vol. XXXVII, pp. 48-53.


  • 391 (Back to text) Vayikra17:13.
  • 392 (Back to text) Shabbos22a.
  • 393 (Back to text) Vayikra 17:14. Compare also his commentary in Devarim 12:22; Chinuch, Mitzvah 187. See also Moreh Nevuchim,Vol. III, ch. 46.
  • 394 (Back to text) Vayikra ibid., verses 11-13.
  • 395 (Back to text) Devarim12:23.
  • 396 (Back to text) See Likkutei Torah, Shlach, p. 42d; Toras Chayim, Vayakhel, p. 620a ff., et al.
  • 397 (Back to text) Avos 2:12. See also Rambam, Hilchos De’os conclusion of ch. 3. Tur and Shulchan Aruch, Orach Chayim, ch. 231.
  • 398 (Back to text) Bereishis18:27.
  • 399 (Back to text) Chagigah19b, and sources cited there.

The Chassidic Dimension – Volume 5
Interpretations of the Weekly Torah Readings and the Festivals.
Based on the Talks of The Lubavitcher Rebbe,
Rabbi Menachem M. Schneerson.


October 11, 2011 at 6:11 pm Leave a comment

תיקון תאוות הבשר

תיקון תאוות הבשר / הרב דוב ברקוביץ חולין פג ע”ב – פט ע”ב

פורסם במוסף ‘שבת’, מקור ראשון

מצוות כיסוי הדם נוגעת ביסודות הלגיטימציה של אכילת הבשר, וחשיבותה גדולה עד כדי שחיקת זהב. גם ראיית דם הבהמה כמים הוא חלק ממסע זה בסיומה של סוגיית המבוא בפרק כיסוי הדם מופיעה סדרת אמירות של חכמים המלמדות “דרך ארץ” בתחום האכילה – מתוך בירור הלכתי נקודתי במצוות כיסוי הדם. התורה (ויקרא יז, יג) מציגה את מצוות כיסוי הדם בהקשר של ‘ציד’: וְאִיש אִיש מִבְּנֵי יִשרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשר יֵאָכֵל – וְשפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר הגמרא תוהה מה לגבי “הניצבין ועומדין מאליהן”, “המזומנים”, כגון “אווזין ותרנגולין” המבויתים? והתשובה – המילה המיותרת בביטוי הכפול, “לצוד ציד”, מלמדת שכל לכידת חי לשם אוכל – גם לא ציד ממשי – מחייבת כיסוי הדם. ושוב תוהה הגמרא: לשם מה הביטוי “לצוד” אם אין בכך כל משמעות מעשית? התשובה פותחת את סדרת דברי החכמים – “לימדה התורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת (בציד)”. פירוש: שיאכל אדם בשר במינון כאילו מזונו אינו מזומן לו בקלות, כאילו חייב הוא לצוד כדי מחייתו. אמירה זו משקפת גם את ההנחה שאדם שרוצה לאכול בשר צד את החי שבטבע; ואם מבייתים, לא מגדלים את החי רק כדי להרוג אותו. טענתי בטור זה בעבר שתעשיית הבשר כפי שהיא מוכרת היום לא תואמת את הנאמר במסכת חולין. היתר לבשר תאווה – כן; תרבות של תאווה – לא. במרכזה של סדרת האמירות לשם “דרך ארץ” מהדהדת טענה זו בצורה מפורשת: מותר לאכול בשר כאשר התיאבון מתעורר, אך אסור לגרות את התאווה ולעורר את התיאבון בכוונה תחילה. אין לקנות בשר בשוק אלא רק לשחוט בהמה מעדר פרטי, מה שמטיל צל כבד על המדפים מלאי סוגי הבשר בסופרמרקטים. עוד אומרת הגמרא שלא ישחית אדם את כל עדרו – תמיד ישאיר חלק בחיים. בהמשך מצוטטות הדרכות נוספות: מי שמרוויח משכורת נמוכה יסתפק בירקות, מעמד הביניים בדגים ורק העשירים יאכלו בשר – אלא אם כן מוכח שהבשר נחוץ לבריאות; על האדם לעשות כל שבידו כדי לבסס את מחייתו – אוכל וכסות – על תעשייה מקומית; לא ילמד אדם את ילדיו (לאכול) בשר ו(לשתות) יין; ולסיום – “לעולם יאכל וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה עולם”. זהו מצע של “תנועת אוהלים” המפגינה לא רק בעד שינוי סדרי עדיפויות בתקציב ממשלתי אלא גם בעד שינוי יסודי של תרבות הצריכה על כוהניה, מקדשיה, פולחניה ושיטות פעולתה. אלא שהעילה המקומית – שאלת תקפות מצוות כיסוי הדם בשחיטת חיות “מזומנות” – אינה מסבירה את עוצמת הפריצה של סדרת ההדרכות לתוך הסוגיה. שאלת העריכה עדיין עומדת בעינה, ורק תשובה מספקת תחשוף את מסד הדיון – ואת התובנה המכוננת את המצווה. יסודות הכיסוי מראה דם הנשפך על הארץ מעורר רגשות חזקים. מחד, מתעוררים רגשות של סלידה ואף של גועל. למרות שרבים אוכלים בשר באופן קבוע, מעטים מוכנים לעמוד עם שוחט כדי לקיים במו ידיהם את מצוות כיסוי הדם. מאידך, מראה של דם עשוי לעורר התפעלות מהפנטת, הידבקות למראה ללא כל יכולת להסיר את המבט. במקרא נאמר “לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו” (ויקרא יט, כו), מתוך התחושה שקרבה לדם שעודו חם מקנה לאדם כוחות היונקים משורש החיים. אכן, בתרבויות ימי קדם מיוחס לדם כוח מאגי. מסופר שלאחר ניצחון קשה על הפלשתים חייליו של שאול שחטו מהשלל ואכלו “על הדם” למורת רוחו של המלך שראה בכך חטא לה’. באכילה “על הדם” ביקשו לקבל מכוחו ולבטא בכך את עמידתם מול עוצמת הקרב ואימת המוות ואת שמחתם על שדם האויב הנשפך (שמואל א, יד). מתוך מודעות להשפעות החזקות של הדם על נפש האדם ניסחה התורה מערכת של מצוות – וביניהן חובת כיסוי הדם. המשנה הראשונה בפרק כיסוי הדם מגדירה את כללי המצווה: כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית (=בימי בית המקדש) ושלא בפני הבית בחולין, אבל לא במוקדשין; ונוהג בחיה ובעוף (=לא בבהמה) במזומן ובשאינו מזומן. הגמרא חושפת את מהות המצווה ויסודותיה בבירור ההנמקה לפטור של “המוקדשין” מחובת כיסוי הדם – פרט ש(כרגיל) אינו נראה לנו כמרכזי שבהלכות שבמשנה: א. ראשית נקבע שאין חובה “לעטוף” את הדם מלמטה ומלמעלה – רק לכסות מלמעלה. להבחנה זו ישנה השלכה עקרונית. זריקת הדם על המזבח הייתה מעיקרי תהליך הקרבת קרבן. טבעי היה לחשוב שכל מצווה המחייבת עיסוק בדם שחוט קשור לעבודה במקדש. אך העובדה שחובת הכיסוי היא רק מלמעלה מלמדת שלא מדובר ב”מעשה פולחן”, אלא בפעולה הבאה בעיקרה להסתיר את מראה הדם. זאת כדי למעט את ביזיון “הנפש” אשר בו, ואולי גם להסתיר את האדמה הנפגעת כאשר נשפך עליה מדם יצורי הבורא. ב. הגמרא תוהה האמנם תמיד אין כיסוי הדם במוקדשין. לפי דעה אחת, הקביעה מתייחסת רק לבעלי חיים שהוקדשו לרווחי המקדש, ולא לבעלי חיים שהוקדשו לקרבן. על פי הצעה זו גם לאחר זריקת דם על המזבח יש לכסות אותו. בכך, חובה שיסודה בהלכות בשר חולין היא חמורה כל כך עד שהיא מתפשטת אל תוך עולם הקודש. אך ההצעה המועדפת של הגמרא פוטרת את הדם שעל המזבח מחובת כיסוי. בכך היא יוצרת שתי מערכות עצמאיות – זו המתייחסת לגילוי הנפש שבדם כאשר הוא נזרק לשם כפרה על המזבח, וזו המתייחסת לגילוי הנפש בשחיטת בשר חולין. הצעה זו מבוססת על שתי הלכות החושפות את שורש מצוות הכיסוי: הראשונה היא ששחיטה שאיננה מכשירה בהמה לאכילה, למשל שחיטת בהמה טרפה, גם אם היא נעשית כתיקונה וכהלכתה, “אין שמה שחיטה”. השנייה היא שאין להפסיק בין השחיטה לבין כיסוי הדם: כל פעולה המפרידה ביניהן פוסלת את מעשה הכיסוי. תובנות יסוד משתקפות בשתי הלכות אלו. שחיטת בשר חולין איננה רק צורה מסוימת של הריגת בהמה לשם אכילה, אלא היא חלק מהצעת התורה לעצב את יחס האדם ליצר האכילה ולצורך הנפשי העמוק של התאווה לבשר. אם אי אפשר לאכול את הבהמה, אין משמעות לשחיטה התקינה. ועוד – מעשה השחיטה הוגדר כפי שהוגדר כדי להרוג על ידי הוצאת דם. במקדש מטרת הוצאת הדם היא זריקתו על המזבח, כי הוא נושא את “הנפש” ובו מכפרים; בשחיטת בשר חולין מטרת השחיטה היא לחייב את האדם לעמוד מול הדם הנשפך ולעצב את התייחסותו אליו על ידי מעשה הכיסוי. משום כך כיסוי הדם מהווה חלק ממעשה השחיטה, בעצם השלב האחרון שלה, ואין להפסיק בין השחיטה לבין הכיסוי. לראות מים נקודת העוקץ בהעמדת כיסוי הדם כחלק ממערכת שונה מהעבודה שבמקדש בנויה בכמה שלבים בדף פד. חיות הבר הכשרות החייבות בכיסוי הדם אינן מוקרבות למזבח, ואם כן אינן קשורות למקדש; אך מה עם מיני העופות שמקריבים אותם, ומה עם מיני הבהמות המבויתות שמכולן אפשר להביא קרבן למזבח? התשובה לגבי בהמות הינה אחת הדוגמאות הנפלאות לצורת החשיבה היוצרת של הדמיון התלמודי: אמר קרא – “על הארץ תשפכנו כמים”, מה מים לא בעי (צריך) כיסוי, אף האי (זה – דם הבהמה) נמי (גם) לא בעי כסוי. דרשה זו מחייבת את האדם להסתכל על החיות שנשפכה מצווארה של בהמת חולין שחוטה כאילו הדם הינו נוזל רווי חיות מסוג אחר: מים. למים אין אותו כוח מהפנט ומטלטל כמו הדם. בכך הגמרא טוענת את עיקר טענתה. כדי להבין את שורש תאוות האדם לאכילת בשר, יש להתבונן בכוח מראה הדם על נפשו. חובת הסתרת הדם באה לנתק את נפש האדם מאותה השתאות והתפעלות מעוצמות החיים שבבשר החי, ובמיוחד מהעוצמות שהוא חש בדם – שיסתכל על הדם ושיראה מים! אם יראה את דם הבהמה השפוך כדם, עדיף שיעלה אותו למזבח כדי להכיר ששורש החיות שבדם שייך לבורא וראוי להשתמש בו רק לכפר בו את נפשו. השחיטה והכיסוי אמורים לעדן את הצורך שבנפש ואת התאווה. ברור שבסוגיה שכזו יש מקום לשבץ סדרת שמועות המלמדת ש”דרך ארץ לימדה תורה”. הגמרא איננה מסתפקת בכך. כיצד פרטי המעשים שבמצוות כיסוי הדם תורמים לעידון נפש האדם, ליכולת פנימית של שימת גבול על “תאוות הבשר”? בירור זה מתקיים על רקע הדיון בשאלה באיזה עפר מכסים את הדם? מסקנת הגמרא היא שאפשר לכסות בכל חפץ שבעולם, ובלבד שנשחק עד דק. מי שמהלך במדבר ואין לו במה לכסות, דינו ש”שוחק דינר זהב ומכסה”, ומי שבא בספינה “שורף טליתו ומכסה” (שימו לב – הדוגמאות הן של שחיקת חפצים יקרי ערך). ישנן מספר מצוות שקיומן הוא באפר או בעפר – הזאת אפר פרה אדומה המהול במי מעיין על טמא מת כדי לטהרו, והעפר הנלקח מאדמת המקדש ונמהל במים בהשקיית אישה סוטה. מצוות העפר הללו מכוננות את יסודות הקיום – ההתרחקות מהמוות כדי להתקרב שוב לשכינה שבמקדש, והשראת השכינה בהאחדה המחודשת בין איש ואישה. אך עפר כיסוי הדם גבוה מהן – ראוי לשחוק זהב כדי לקבלו. ההזאה וההשקיה מביאות תועלת בעולם הזה, ואילו כיסוי הדם חושף משהו משורש המצוות כולן – הן לא ניתנו לאדם על מנת ליהנות. נהפוך הוא – הן ניתנו כמו מצוות כיסוי הדם לעדן את רצונו בהנאה. והנה טענת הגמרא: האדם המקבל לתוך נפשו את מעמדו כמקבל את ציווי הא-לוהים יימצא בתהליך של עידון התאווה לדם ולבשר. כבר אמר אברהם בעמדו לפני בוראו בדו-שיח פלאי עם א-לוהיו ובהתחננו על שמירת החיים, אפילו של אנשי סדום המתאווים, “ואנכי עפר ואפר” (בראשית יח, כז). חפץ יקר ערך הנשחק כדי לקבל עפר המכסה את הדם מסמל את הענווה, כמו בנפשו של אברהם – את השליטה על יצר הנהנתנות אצל אדם שחי בעמידה לפני בוראו מתוך החשק שירחם על כל מעשיו.

פורטל דף היומי

October 11, 2011 at 6:03 pm Leave a comment